הנחיה מוצלחת של קבוצות פגועי נפש
עבודה סדנאית עם פגועי נפש הינה משימה מורכבת מאין כמוהה.
החוויה הסדנאית הרגילה מחייבת שיתופיות ועולם סיפורים רחב. היכולת של השותפים לקבוצה להתרחק מהאני הינו קריטי. הקבוצה הבריאה מייצרת שותפויות בדרך כלל ועוברת ממצב של יחידים לקולקטיב שיתופי שלוקח את השליטה מידי המנחה ומחליט על דרכו, סממניו, ערכיו האופן בו יתבצע התהליך השיתופי ועוד.
המצב אינו דומה בקבוצה שמכילה פגועי נפש. היחידים בקבוצה זו ממשיכים לתפקד כבודדים והאינטרקציה שנוצרת הינה מועטה אם בכלל. היכולת של האני להתרחק מעצמו הינה נמוכה. בנוסף, בניגוד לקבוצת בריאים הדומים ביכולות שלהם להתארגן ולקיים בינהם אינטרקציות ברמה זו או אחרת, השותפים בקבוצה הינם בעלי סממנים שונים, ויכולת אינטרקטיבית נמוכה. הדבר מקשה על השותפות בינהם.
דבר נוסף ששונה בין קבוצה זו לבריאה הינם הנושאים המטופלים בקבוצה. המעגלים מצומצמים וקשורים לחוויות של היחיד נושאים כמו תקשורת בין אישית, תסכולים במגע בינם לבין אוכלוסיות בריאות, נושאים בקשורים לבית וליחסים הבינאישיים ואהבה הינם נושאים שקל להציפם יחסית לנושאים כמו דאגה קבוצתית כמו איכות סביבה וקשר בין עמים.
מכך נובע שוני מהותי באופן העבודה של המנחה בהשוואה בין הקבוצות.
מהי עבודת ההנחיה?
למעשה, עבודת המנחה מתחלקת לשני בסיסי עבודה.
ענין אחד הוא החשיפה של הסיפורים בקבוצה באופן מכובד ושומר.
ענין שני הוא הכללת הסיפורים והעלאתם לרמה גבוהה יותר של דיון.
ככה מתבצעת עבודה ספיראלית של שיקוף הכללה ותנועתיות לקראת הבנה טובה יותר שמאתגרת את הקבוצה לשוב ולפעול כקולקטיב לומד ומתפתח.
הכללת קבוצה של אנשים שאינם מתעסקים בהבנה קבוצתית ושאינם בעלי נטיה לפעול כקולקטיב מקשה על הנעת הקבוצה בדרך המקובלת שמתבצעת בקבוצות של בריאים.
אז כיצד בכל זאת ניתן לקיים דיון בין פגועי נפש?
1. לשמור על העיסוק התוכני בעיקר בעצמי.
2. להעצים את היחידים על ידי עידודם להתבונן ולעסוק בפחדים שלהם
3. לתרגל אותם בהקשבה ובמיציאת עצמם בתוך הסיפורים של האחר
4. לא להתייחס אליהם כקבוצה בתהליך רגיל של הבנות קבוצה. הקבוצה למעשה תשאר בשלבים ראשונים של התפתחות קבוצה בהם הם יזדקקו לתמיכת המנחה ולמרכזיות שלו בקבוצה עד סיום העבודה עימם
5. רצוי להעצימם גם מחוץ לקבוצה על ידי תהליכים מקבילים במקומות העבודה או בעבודות התנדבויות.
דוגמה למפגש מוצלח עם קבוצה של פגועי נפש:
שלב ראשון - עבודה על השוני לספר סיפור באופן שונה. ישנן טכניקות רבות לשינוי של סיפור. לדוגמה: שינוי הדגשים בסיפור, אינטונציה, סיפור בשלבים והתקדמות על ידי השאלות שנשאלות עם נשאלות, הקטנת חלקים מסויימים והגדלת אחרים ועוד.
שלב שני - חלוקה לזוגות. כל אחד מספר סיפור לשני.
שלב שלישי - בני הזוג מדווחים על העבודה הזוגית במליאה.
במהלך הפגישה ניתן לעבוד על דברים שקשים לחברי הקבוצה : כמו עמידה מול קבוצה, דיבור לא מותאם לחוויה (יש שמקטינים מדי את החוויה או שמגדילים את החוויה על מנת ליצור דרמטיות מוגזמת ועוד) , החוויה של הפרט כשומע סיפור ועוד.
שיהיה בהצלחה.
עבודה סדנאית עם פגועי נפש הינה משימה מורכבת מאין כמוהה.
החוויה הסדנאית הרגילה מחייבת שיתופיות ועולם סיפורים רחב. היכולת של השותפים לקבוצה להתרחק מהאני הינו קריטי. הקבוצה הבריאה מייצרת שותפויות בדרך כלל ועוברת ממצב של יחידים לקולקטיב שיתופי שלוקח את השליטה מידי המנחה ומחליט על דרכו, סממניו, ערכיו האופן בו יתבצע התהליך השיתופי ועוד.
המצב אינו דומה בקבוצה שמכילה פגועי נפש. היחידים בקבוצה זו ממשיכים לתפקד כבודדים והאינטרקציה שנוצרת הינה מועטה אם בכלל. היכולת של האני להתרחק מעצמו הינה נמוכה. בנוסף, בניגוד לקבוצת בריאים הדומים ביכולות שלהם להתארגן ולקיים בינהם אינטרקציות ברמה זו או אחרת, השותפים בקבוצה הינם בעלי סממנים שונים, ויכולת אינטרקטיבית נמוכה. הדבר מקשה על השותפות בינהם.
דבר נוסף ששונה בין קבוצה זו לבריאה הינם הנושאים המטופלים בקבוצה. המעגלים מצומצמים וקשורים לחוויות של היחיד נושאים כמו תקשורת בין אישית, תסכולים במגע בינם לבין אוכלוסיות בריאות, נושאים בקשורים לבית וליחסים הבינאישיים ואהבה הינם נושאים שקל להציפם יחסית לנושאים כמו דאגה קבוצתית כמו איכות סביבה וקשר בין עמים.
מכך נובע שוני מהותי באופן העבודה של המנחה בהשוואה בין הקבוצות.
מהי עבודת ההנחיה?
למעשה, עבודת המנחה מתחלקת לשני בסיסי עבודה.
ענין אחד הוא החשיפה של הסיפורים בקבוצה באופן מכובד ושומר.
ענין שני הוא הכללת הסיפורים והעלאתם לרמה גבוהה יותר של דיון.
ככה מתבצעת עבודה ספיראלית של שיקוף הכללה ותנועתיות לקראת הבנה טובה יותר שמאתגרת את הקבוצה לשוב ולפעול כקולקטיב לומד ומתפתח.
הכללת קבוצה של אנשים שאינם מתעסקים בהבנה קבוצתית ושאינם בעלי נטיה לפעול כקולקטיב מקשה על הנעת הקבוצה בדרך המקובלת שמתבצעת בקבוצות של בריאים.
אז כיצד בכל זאת ניתן לקיים דיון בין פגועי נפש?
1. לשמור על העיסוק התוכני בעיקר בעצמי.
2. להעצים את היחידים על ידי עידודם להתבונן ולעסוק בפחדים שלהם
3. לתרגל אותם בהקשבה ובמיציאת עצמם בתוך הסיפורים של האחר
4. לא להתייחס אליהם כקבוצה בתהליך רגיל של הבנות קבוצה. הקבוצה למעשה תשאר בשלבים ראשונים של התפתחות קבוצה בהם הם יזדקקו לתמיכת המנחה ולמרכזיות שלו בקבוצה עד סיום העבודה עימם
5. רצוי להעצימם גם מחוץ לקבוצה על ידי תהליכים מקבילים במקומות העבודה או בעבודות התנדבויות.
דוגמה למפגש מוצלח עם קבוצה של פגועי נפש:
שלב ראשון - עבודה על השוני לספר סיפור באופן שונה. ישנן טכניקות רבות לשינוי של סיפור. לדוגמה: שינוי הדגשים בסיפור, אינטונציה, סיפור בשלבים והתקדמות על ידי השאלות שנשאלות עם נשאלות, הקטנת חלקים מסויימים והגדלת אחרים ועוד.
שלב שני - חלוקה לזוגות. כל אחד מספר סיפור לשני.
שלב שלישי - בני הזוג מדווחים על העבודה הזוגית במליאה.
במהלך הפגישה ניתן לעבוד על דברים שקשים לחברי הקבוצה : כמו עמידה מול קבוצה, דיבור לא מותאם לחוויה (יש שמקטינים מדי את החוויה או שמגדילים את החוויה על מנת ליצור דרמטיות מוגזמת ועוד) , החוויה של הפרט כשומע סיפור ועוד.
שיהיה בהצלחה.
אביטל סגן כהן. מרצה באוניברסיטה הפתוחה, מנחה סדנאות לפיתוח אישי וקבוצתי. מלמדת את השיטה לחשיבה אחרת - "לחשוב כמו זברה".
